סיפורים לרגל 100 שנה

Judy ו-Agi Adler, הונגריה

כאשר Agi Adler עזבה את בודפשט לאחר המהפכה ההונגרית ב-1956, יצאה לדרך עם אחיה ובעלה במסע מסובך שכלל חמישה ימים בכלא צבאי, טרקים בשדות בוציים לעבר הגבול האוסטרי בעוד אחיה סובל מפתיחת בקע, נסיעה ברכבת דרך האלפים האיטלקיים, וספינה חוצת האוקיינוס שגרמה לבחילת ים נרחבת ועצרה עצירה בלתי צפויה במרוקו ("היה יפה מאוד ושונה מכל מה שראינו אי פעם"). אמה של Agi, שהתעקשה שילדיה יעזבו בלעדיה לעתיד טוב יותר, הצטרפה למשפחה בטורונטו ב-1959, אותה שנה שבה נולדה Judy — האזרחית הקנדית הראשונה במשפחה.

"ב-4 בינואר 1957 הגענו להאליפקס, שם חיכו למהגרים הנכנסים צריפים צבאיים נטושים ישנים. הקנדים היו נפלאים ביותר. מהאליפקס כולם הועברו לקוויבק סיטי שם עברנו את שירותי ההגירה [...] היה מינוס 40 מעלות, עם ליחה קפואה באפים. [לבסוף] הצטרפנו לאחרים בטורונטו."

כיום Judy היא בעצמה סבתא ומתנדבת ב-JIAS Toronto, תומכת בעולים חדשים כתגמול על העבר: "מסעי להתנדבות ב-JIAS החל כשהייתי ילדה, ואבי סיפר לי על התמיכה שהעניק JIAS כשהיו פליטים שזה עתה הגיעו מהונגריה. אבי היה רופא בהונגריה, והיה עליו לעשות מחדש את ההתמחות הרפואית שלו ולכתוב מחדש את בחינותיו כדי לעסוק ברפואה בקנדה. הבנתי במהרה שבלי JIAS, החיים שגדלתי בהם לא היו אפשריים."

Maurice Benzacar, מרוקו

נחתנו בטורונטו בליל שישי ב-1957 ופגשנו מזכירה צעירה שעבדה ב-JIAS, שלקחה אותנו למלון בשדרת ספדינה. הקהילה היהודית דאז הייתה כולה אשכנזית ו[...] לא ידעה דבר על יהודי מרוקו.

אחר כך הגיעה גל גדול של מהגרים ממרוקו בשנות ה-60, ו-JIAS קרא לנו לסייע. אמרתי למנהל JIAS דאז, 'כשמשפחות מגיעות, אני רוצה לוודא שדירה מוכנה, שיש שם רהיטים, שיהיה להן מה לאכול בבוקר וכן הלאה.' וכך עשינו.

בסופו של דבר הצטרפתי לצוות ולאחר מכן הפכתי למנהל הסוכנות.

Maurice Benzacar עבד ב-JIAS כעובד סוציאלי ולאחר מכן כמנהל הקליטה במשך 28 שנה. הוא תרם רבות לסוכנות וזכה לכינוי "Mr. JIAS".

לחצו כאן לצפייה בראיון מקיף עם Maurice Benzacar עבור Sephardi Voices.

Chetti Knoll (ז"ל), רומניה

סבתא שלי Chetti Knoll (קראנו לה Bua, קיצור של Bunica) הגיעה לקנדה דרך איטליה ב-1982 עם הורי Nina & Iosif, ואחי הגדול.

לאחר הגעה לאיטליה, הורי וסבתי הלכו למשרדי HIAS/Joint (American Jewish Joint Distribution Committee), שהוקמו לסיוע לפליטים יהודים. למרבה הצער, הודיעו להם שמשרדים אלו יוכלו לסייע למשפחתי לעבור לישראל בלבד באותה עת.

סבתי התעקשה שבנה (דוד שלי) כבר נמצא בקנדה — ולכן עליה להצטרף אליו. מבחינה טכנית יכלה להגיע לקנדה דרך חסות הורית — אך אז הוריי ואחי היו צריכים לנסוע לישראל וליפרד ממנה.

סבתי (ביידיש שברורה מולה ביידיש שבורה של עובד HIAS) שאלה את נציג HIAS: "אדוני, יש לך ילדים?" והוא ענה שכן. "הם תמיד מציתים לך?" שאלה, והוא ענה "לא, כמובן שלא!"

"ובכן," המשיכה, "אמרתי לבני ללכת לישראל אבל הוא בחר בקנדה. אז איך אתה יכול לדרוש ממני לבחור בין ילדיי?"

וכך, Bua הצליחה מצוין בטיול האשמה היהודי שלה ונציג HIAS תיאם עם משרד ויניפג של JIAS Canada להעלות את הורי על רשימת החסות לפליטים. הם עברו לקנדה כמה חודשים לאחר מכן, והשאר הוא היסטוריה.

כפי שסיפרה Naomi Kramer

Lilian & Mair Zamir, בריטניה/עיראק

אשתי ואני (Lilian & Mair) הגענו לקנדה מבריטניה ב-1970 כזוג שזה עתה נשא. הסיפורים שהובילו כל אחד מאתנו לנקודה זו, עם זאת, היו שונים לחלוטין.

Lilian נולדה למשפחה יהודית בגלזגו, סקוטלנד, ואני נולדתי בבגדד, עיראק, למשפחה יהודית בעלת שורשים עמוקים מאוד — שלדעת חלק ממשפחתי עשויים להגיע עד לימי בבל הקדומה!

משפחתי הגרה (ברחה) מעיראק לישראל. מאוחר יותר נסעתי לבריטניה ללמוד, שם פגשתי את Lilian. נישאנו בגלזגו ב-1969 והגרנו לקנדה בשנה שלאחר מכן, שם קיבלתי תפקיד באוניברסיטה של מערב אונטריו בלונדון, אונטריו.

האזרחות הקנדית הייתה זמינה ל-Lilian מיד עם הגעתה מכיוון שהייתה נתינה בריטית. בטקס האזרחות הקנדית שלי חמש שנים מאוחר יותר, השופט המנהל התעניין בכך שלא המתנתי אפילו יום אחד מעבר לתקופת ההמתנה הנדרשת של 5 שנים. הוא רצה לשמוע את סיפורי והיה מרגש מאוד מהפרטים, במיוחד כשהוספתי שלאחר חמש שנים בארץ זו, זו הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי 'בבית' באמת.

חשוב יותר, אמרתי לו שזו הפעם הראשונה שהרגשתי שאני יכול להביא ילדים לעולם ולתת להם את מה שמעולם לא היה לי — כלומר מדינה שיוכלו לקרוא לה שלהם. ארבעת ילדינו נולדו בלונדון, אונטריו.

Elena Aleinikov, ברית המועצות

נולדתי ב-1946 במוסקבה, ברית המועצות. תולדות ההגירה שלי החלו בתחילת 1973, כאשר צעירים יהודים קיבלו השראה מהאירועים בישראל וחוו אנטישמיות גואה ברוסיה הסובייטית. התחלנו להיפגש בסתר כדי לדון באפשרות לעזוב את המדינה ולהתחיל חיים חדשים בעולם החופשי.

החלטה התקבלה, וברגע שהגשנו בקשה לוויזות יציאה, בעלי ואני איבדנו את עבודותינו, [...] החלו ביקורים מאיימים של סוכני KGB, וכונינו "אויבי המדינה." לבסוף, בקיץ 1974 קיבלנו אישור לעזוב, ושלושתנו (בתנו הייתה בת 5) עם 300 דולר בלבד בכיסנו (זה היה המגבלה) עלינו לטיסה לווינה. זה היה תחילת תהליך ההגירה שלנו. החלק הקשה ביותר היה להשאיר מאחור את משפחותינו המורחבות, שכן לא היינו בטוחים אם נראה אותן שוב.

לאחר שישה חודשים ברומא, עלינו לטיסה לטורונטו. בשדה התעופה קיבלו אותנו אנשי JIAS שסיפקו לנו מידע על מקום לינה ועל הצעדים הבאים. לא היו לנו קרובים או חברים בטורונטו דאז, וסיוע JIAS היה חיוני.

מטרותינו העיקריות היו להשיג עבודה ולדאוג שבתנו תקבל חינוך יהודי. בהדרכת JIAS נרשמה בתנו לכיתה א' בבית הספר היומי העברי ביאליק והפכה במהרה לאחת התלמידות המצטיינות בכיתתה. שנים רבות לאחר מכן סיימו גם שלוש נכדותינו את לימודיהן בביאליק. החלום שלנו התגשם.

Elena ובעלה המשיכו לקריירות מוצלחות בקנדה. שנים רבות לאחר הגירתם, הצטרפה Elena לדירקטוריון JIAS ושירתה את הארגון 25 שנה, כיהנה פעמיים כיושבת ראש הדירקטוריון וסייעה ביישום יוזמות חשובות רבות לקהילת המהגרים היהודים.

משפחת Farha, סוריה

ב-2014, 13 בני משפחתנו (6 מבוגרים ו-7 ילדים, בגילאי 4-15) ברחו מהמלחמה בסוריה ונסעו לטורקיה מבלי לדעת להיכן ילכו משם. רצינו נואשות להביא את בני המשפחה למקום בטוח אך לא ידענו כיצד לעשות זאת. זו הייתה גורל כשקיבלנו שיחה מחבר הקשור לקהילת Beth Tzedec, ששאל אם אנחנו מכירים משפחות סוריות הזקוקות לחסות פרטית לקנדה.

כשJIAS הודיע שיוכל לעבוד עם קבוצות קהילתיות אחרות לממן חסות לכל בני משפחתנו, זוכר שעזבנו את הפגישה עם דמעות על פניה של אשתי. היא בכתה כל הדרך הביתה.

מאותו יום, פתחנו את יחסינו עם הקהילה היהודית דרך Beth Tzedec, JIAS ואחר כך Oraynu Congregation for Humanistic Judaism, חסויים נוספים למשפחתנו. כשבני המשפחה הגיעו, הקשרים שלנו הפכו חזקים עוד יותר, ומאז משפחתנו הישמעאלית השתתפה בחגים ואירועים יחד עם משפחתנו היהודית, וכולנו מחויבים להחזיר לאחרים. הייתי מוזמן לשמש בדירקטוריון JIAS, ואני אסיר תודה שאוכל לתרום ל-JIAS ולקהילה היהודית.

כיום, שתיים מאחייניותינו לומדות באוניברסיטה, בתחומים שלא יכלו ללמוד בסוריה. שאר הילדים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים וחוו טקסי סיום, נשפי פרום והוקרה על החירות והחיים שיש לנו כאן בקנדה.

כפי שסיפרו Amyn & Thanaa Sarif

Michele Bismuth, תוניסיה

עזבנו כי תוניסיה הפכה עצמאית. רוב לקוחות אבי היו צרפתים וכולם עזבו, כך שעסקו הלך ונדרדר. הייתי בת 13, כשנה וחצי לאחר שאמי נפטרה. למעשה השארנו מאחור כמעט הכל, לקחנו רק ארבע מזוודות. הוא היה גבר אמיץ מאוד לנסוע עם שלושה מתבגרים!

אבא בחר במניטובה כי היו לו ידיעות רבות בתחום התבואה. תבואה, אבל לא אנגלית! לא עמדנו הרבה בוויניפג לפני שאבא החליט שנחזור לטוניס. ואז הוא שקל מחדש ואמר, בוא ננסה את מונטריאול — זה צרפתית.

ומונטריאול הפכה לבית. כשהגענו בפעם הראשונה, JIAS אירח אותנו עם משפחות אחרות שהגיעו מצפון אפריקה. כולנו היינו הולכים למקום שנקרא The Neighborhood House, בקלרק — זה היה מקום קהילתי יהודי — להיפגש ולשתות ולאכול עוגות או עוגיות בצהרי יום ראשון. וכך פגשנו כמה אנשים שאני עדיין חברה איתם עד היום.

Michele מצולמת עם אחותה הגדולה, Elyane, ז"ל

Miriam Daniels, הודו

נולדתי במומבאי, הודו, והגעתי לקנדה עם הורי ושלושה אחים כשהייתי בת שמונה. השארנו מאחור משפחה, חברים וקהילה היהודית שלנו.

קנדה יפהפייה. אנחנו, הילדים, אהבנו את השלג ומשחקי הוקי הקרח. היו אתגרים. עזבנו אחורינו חיים אמידים עם משרתים והתחלנו בקנדה עם מעט מאוד. הורי תמיד זכרו שנעזרו על ידי JIAS — ברהיטים, כלי בית ואוכל כשר. הלוואי שהיו כאן לשתף את סיפורם וחוויותיהם.

מצאנו את עצמנו מיעוט בתוך מיעוט. באותה עת, טורונטו לא הייתה מגוונת כמו היום, והקהילה היהודית לא הייתה רב-תרבותית. הרגשנו שונים וחווינו אפליה, אפילו בתוך הקהילה היהודית. הקהילה המבוססת לא הייתה רגילה לראות יהודים עם עור חום, ולא הבינה שכיהודים מהודו יש לנו היסטוריה ותרבות יהודית ייחודית משלנו. געגענו להיות חלק מקהילה יהודית-הודית חזקה ולתחושת ההשתייכות כחלק ממשפחה יהודית גדולה יותר.

בניתי את חיי בטורונטו ומצאתי את מקומי בקהילה היהודית. הייתי נשואה לבעלי המדהים Joshua במשך 30 שנה ויש לי בת נפלאה, Ariella Vered. עבדתי ב-UJA Federation of Greater Toronto למעלה מ-30 שנה ויצא לי לבקר בישראל פעמים רבות.

משפחת Hubert, פולין/יוגוסלביה/ישראל

אמי הייתה בת 9 כשהגרמנים פלשו לפולין. היא, עם הוריה וסבתה הקשישה, גורשה לסיביר והגיעה לטהרן ובסופו של דבר לפלסטינה תחת המנדט הבריטי.

אבי בא ממשפחה אמידה בצפון-מזרח יוגוסלביה. לאחר שאיבד את אביו ב"שירות עבודה", אבי בן ה-13 הוברח דרך אירופה לטורקיה הניטרלית. אחותו ואמו נתפסו ושרדו בגלות במחנות ריכוז. באורח מופלא, שלושתם התאחדו בארץ ישראל לאחר המלחמה.

הורי הכירו כנוער בישראל — חברי נעורים שנישאו בתחילת שנות ה-20 לחייהם. כשדוד של אבי בטורונטו הציע להביא את הורי לקנדה ולאפשר לאבי ללמוד באוניברסיטה, הם התרגשו וקיבלו.

בשנים שלאחר מכן, הורי התאקלמו בחיים בקנדה, הביאו לעולם את ילדם הראשון (אותי), ונהפכו לחלק ממעגל חברים קרוב של יהודים וישראלים. הם חזרו לישראל בסוף שנות ה-20 לחייהם כדי להיות עם הוריהם המזדקנים — וב-1967 חזרו לטורונטו איתי, בן ה-10, ואחותי הצעירה.

כשפרשתי ב-2017, פניתי ל-JIAS להתנדב כמורה פרטי לסטודנט עולה חדש. עדיין זכרתי איך זה להחזיר לקנדה עם האנגלית המוטעמת ומנהגים זרים — ולאחר קריירה כמנהל בתחום האנרגיה, רציתי לשנות כיוון לחלוטין ולעזור להקל מעט על ילדים מהגרים.

מאז, עבודת ההתנדבות שלי כללה הדרכת מספר תלמידים, תמיכה בצרכים השונים של משפחת פליטים אריתראית גדולה, וחסות לפליטים ועולים חדשים נוספים ממשיכים להגיע לקנדה. הפכתי לשגריר מסוים של JIAS, "גורר" חברים להצטרף למאמצים אלה. כשאני מסתכל לאחור על תולדות משפחתי, אני מרגיש טוב בידיעה שאני עושה שינוי עבור אנשים הנאבקים לבנות מחדש את חייהם במדינה חדשה.

כפי שסיפר Oded Hubert